בשורה של ממש לרוכבי הרצליה והסביבה!

ביום חמישי הקרוב, 6 ליולי, יתקיים פסטיבל הפתיחה מחדש של סניף הרצליה ברחוב רבי עקיבא 50 

האירוע שיחל משעה 18:30 חוגג את החידוש והשיפוץ של הסניף. את החנות מנהלים עתה זיו זהבי וגל שטמלר. שניהם פיגורות מוכרות בעולם האופניים, זיו כמכונאי מיומן ורוכב מרתון וגל שמביא למשוואה את עולם האנדורו והאופניים החשמליים.

כסניף דגל אסטרטגי של מצמן בהרצליה, החנות מכילה את המוצרים המובילים של יבואנית האופניים הגדולה אשר משווקת בישראל מותגי על כמו ספשילייזד, נורקו ומותגים רבים אחרים במנעד עצום שמתחיל מאופני הליכה לילדים ועד לאופני קצה בכל סגמנט של עולם האופניים.

באירוע הפתיחה מבטיחים למבקרים שורה ארוכה של הטבות וצ'ופארים לאופניים ולאביזרים וכמובן כיבוד מפנק ושתיה בריאה.

החל משעה 18:30 בסניף מצמן הרצליה – רבי עקיבא 50 – יום חמישי ה-6 ליולי.

מצמצת פספסת!

רוני נאק

אם אתם ממש חייבים להתאוורר, לטעון מצברים ולצאת למרחבים – סעו לערבה. זה בדיוק מה שאני עשיתי באחד הימים הקרירים הראשונים שהיו לחודש נובמבר להציע. אחרי ימים ארוכים צמוד למסך הטלוויזיה וערוצי החדשות, בין קירות וברכבת הרים רגשית בין ייאוש לתקווה – הייתי חייב לצאת לנשום מדבר.

• איזור: ערבה תיכונה
• מרחק: 59 ק"מ
• גובה מצטבר: 520 מ'
• על מה רכבנו: ספשילייזד ליבו אקספרט

הפתרון הסתמן בצורה של ספשילייזד ליבו חשמליים בשילוב של מיצובישי אקליפס קרוס פלאג-אין שהביא אותי ואת האופניים לנקודת ההתחלה במגרש החניה הגדול שמול הצרכניה של מושב חצבה.

השארנו את המיצובישי ורכבנו חזרה לשער המושב, משם מרחק קצר עד שנראה סימון שבילים שחור המסמן שמאלה בין החממות. נרכב איתו כקילומטר עד למפגש עם סימן שבילים כחול. ממשיכים עם הסימון השחור שהכניס אותנו לערוץ החצצי של נחל שחק בואכה מפגש נחלים רחש וסלעית. האיזור שטוח יחסית ואנו סומכים על הסימון השחור שיוביל אותנו באפיק הנפלא. זה מדהים איך 5 דקות של רכיבה ופתאום נמצאים בלב שטח שנראה כמו סוואנה באפריקה. ממשיכים כ-5 קילומטרים בתוך הערוץ כשמשמאל לנו גבעות הבוץ האדומות של שיזף. רוכבים בין עצי שיטה רבים ומדי פעם מחרידים צבאים המזנקים בריצה.

בסופו של דבר השביל יוצא מהערוץ ופונה בחדות לדרום מזרח. ממשיכים כל העת עם הסימון השחור, חולפים על פני הצומת עם הכחול והערוץ הבא הוא ערוצו הנפלא של נחל שיזף. נפנה בו מערבה עד שיביא אותנו, על דרך רחבה וברורה למאגר נקרות. כרגע (נובמבר) יבשושי למדי אבל עשוי להתמלא די במהירות אחרי שטפון בריא בנחל נקרות.

משם עלינו לשניה על כביש הכניסה לעין יהב וחצינו דרך החממות לדרך השלום. עליה רכבנו דרומה עד לכניסה של מנחת עין יהב (חאן גמליה) וחצינו בזהירות את כביש הערבה (כביש 90) לעבר ספיר. ממש לפני ספיר פנינו שמאלה עם השלט המורה "קלדרה" וסימון שבילים כחול המסובב את ספיר מדרום ומזרח ולבסוף מתחבר לציר המעיינות המסומן בסימון שבילים שחור.

אותה "קלדה" נגישה רק להולכי רגל – היא למעשה לוע של הר געש קדמוני שקירותיו קרסו לתוכו וקל לזהות אותה בשל הקרקע השונה שלה. ממש בדרך אליה יש גם דייק (סלע מחדר שחור במקרה הזה)  הבולט אנכית בקרקע הלבנה. מרתק.

לחצבה הדרמתי על מיצובישי אקליפס קרוס PHEV. זהו רכב פנאי המאפשר לנסוע עד 45 קילומטרים כמו רכב חשמלי, בזכות סוללה גדולה ויכולת לקבל טעינה מרשת החשמל וגם להינות מטווח נסיעה בלתי מוגבל מחוץ לעיר בזכות מנוע בנזין שניתן לתדלק כמו רכב רגיל. שני מנועים חשמליים, מנוע בנזין והנעה כפולה חכמה (אחת מנקודות החוזקה של מיצובישי) מקנות לרכב יכולת דינאמית כיפית וגם צריכת דלק בינעירונית של כ-17 קילומטרים לליטר.

בירידות הארוכות לערבה יכולתי להשתמש בבלימה מאחזרת כדי לטעון מעט את הסוללה ולהרוויח עוד טווח נסיעה כשעל הדרך, משתמש פחות בבלמים ההידראוליים במורד הארוך. בימים שהרכב היה עימי ויחד מילאנו מטלות רבות, מהקפצת הבנות לחוגים, דרך השלמות בסופר ועד השטחת המושבים האחוריים כדי להכניס פנימה את האופניים לנסיעה הארוכה – האקליפס קרוס התגלה כרכב נוח, נעים ומרווח. ממשק אנדרואיד אוטו מקורי ומערכת שמע איכותית הנעימו את הדרך לערבה וחזרה הביתה ומערך של מערכות סיוע לנהג ובטיחות אקטיבית עשו את החזרה הביתה אחרי יום ארוך על האופניים לקלה יותר. בהחלט שותף ראוי להרפתקה.

המשכנו ברכיבה על ציר המעיינות צמודים לקירות הלבנים של נחל אשבורן עד שהביא אותנו למפגש עם הערוץ הרחב של נחל נקרות המסומן באדום. בנקודה הזו יש קוליסים רבים והסימון לא ברור במיוחד. לבסוף זיהינו חבית בערוץ הנחל (מעט מערבה מנקודת החיבור אשבורן-נקרות) וזו הפנתה אותנו להמשך הציר השחור צפונה.

ציר המעיינות בערבה הוא אחד ממסלולי הטיול המוכרים במדבר, ומחבר כמה נקודות מים שהיו בעבר לאורכו. כיום אפשר בעיקר להינות מערוצי הנחלים שאותם הוא חוצה המלאים בעצי שיטה מקסימים ומלאים בעלי חיים. משפחות גדולות של צבאים נראות כמעט בכל ערוץ ואפילו היה לנו דיבור עם כמה זנבנים ידידותיים שבאו – כהרגלם – לבקש מזון.

לאחר מנוחה קצרה בעין שחק – בה בעבר הייתה מכלאת ראמים גדולה בפרוייקט השבתם לטבע – המשכנו עם הסימון השחור שהוציא אותנו למשטח חמאדה גדול ורחב ידיים. כ-4 ק"מ אחרי עין שחק פגשנו את סימון השבילים הירוק של נחל מסור. התכנית המקורית הייתה לרכב לאורכו לקניון ולהר מסור אולם רמת הטעינה באופניים הייתה ירודה למדי – בעיקר בשל זלילת הזרם בערוצי הנחל החצציים.

אז לאחר תיקון תקר אחד, פנינו ימינה עם הסימון הירוק שהוציא אותנו אחרי קצת יותר מקילומטר לצומת של חצבה, ממש מול בי"ס שדה חצבה.

משם חצינו בזהירות רבה את כביש הערבה ורכבנו חזרה על השול עד לחצבה ולרכב שחיכה מול הצרכניה. המצברים טעונים! חוזרים הביתה.

רוני נאק

הטריגר למסלול הטיול הזה היה מזג האוויר. נכון יותר הגשם. אני נוהג לעקוב כדרך קבע אחרי מכ"מ הגשם וכשראיתי שאיזור חולות חלוצה ועגור קיבלו מקלחת טובה – חשתי שזו תהיה הזדמנות נפלאה לצאת להיכרות מחודשת עם איזור נחל לבן וחולות עגור – נחל שלא עברתי בו שנים רבות. על הדרך גם לדקור נקודה קסומה – באר מילכה. לופ שתיכננתי על בסיס שבילים מסומנים שאמור היה להיות להערכתי כ-40 קילומטרים. קלי קלות לאופניים החשמליים שנבחרו להרפתקה הזו – ספשילייזד ליבו עם סוללת 700Wh גדולה.

את הרכב השארתי בכניסה לבסיס מפרשית שהחניה שלו (מחוץ לש"ג ובטווח ראיה שלו/ה). בחרתי את המיקום בזכות הסמיכות ללופ הרכיבה. התארגנות מהירה ויצאתי לכביש 211, פניה ימינה ומיד שמאלה, אחרי חציית נחל לבן על הגשר, לעבר הר חריף. לאחר כ-2.5 ק"מ פגשתי סימון שבילים אדום, ירדתי מן הכביש ורצתי עם הסימון האדום כשהיעד הוא באר מילכה – בגדול כ-12 קילומטרים – שהפכו בפועל ל-15.

הסימון האדום שלאורך הנחל אינו תמיד עקבי אבל אם זוכרים שכל מה שצריך לעשות זה לעקוב אחרי הערוץ – תהיו בסדר. אגב, נחל לבן קיבל את שמו לא בזכות שכבות הסלע הלבנות והצחורות שצצות בכל מקום שבו החולות והקרקע נסחפו אלא בזכות הפריחה הלבנה של הרותם המדברי בחודשי החורף. שני דברים נוספים שחשוב לדעת על הנחל הזה: הראשון הוא שמצידיו יש את הדיונות הגבוהות והמרהיבות ביותר שיש בישראל.

הדבר השני הוא שאחרי הגשמים הנחל נותר בוצי ימים ארוכים וקל מאד למצא עצמכם בתוך אגם של מרגרינה טובענית – חכו כעשרה ימים שמשיים לפני היציאה להרפתקה. אני מצאתי את ערוץ הנחל כשילוב של זיפזיפ וחצץ ופה ושם כמה קטעי חולות וקוליסים שהליבו קירנף את דרכו בתוכם.

15 קילומטרים קסומים אחר כך הגעתי לבאר מילכה. באר עצומה ועמוקה מאד שעדיין יש בה מים. לידה חניון לילה. השם הערבי שלה  "מלגה" או "מלקה" משמעו באר המפגש שכן היא ממוקמת בחיבור של שני הנחלים הגדולים: ניצנה ולבן. 

עליתי על הכביש הקטן המוביל לישוב באר מילכה (יש בו לא מעט אטרקציות לתיאום מראש) ואפילו יקב. ואחרי קילומטר אחד, פגשתי סימון שבילים כחול המטפס צפון מזרחה על דרך עפר עם מצע. פניתי עם הכחול לעלייה ארוכה אך מתונה של כ-50 מטרים אנכיים ואחרי כ-2.5 קילומטרים סימון השבילים נפרד מהדרך הנוחה וצולל לתוך חולות עגור – יחד איתי.

כאן בעצם מתחילה הצלע הארוכה ביותר של המסלול והיא לא פחות מנפלאה. מעטים הימים שניתן לרכוב בשבילי החולות כאן ולחקור את צפנותיהם. הנוף הפתוח והאופק הגדול הם משהו שרובנו – העירוניים – לא רגילים. לאורך המסלול, החולף את הר קרן מצפון יש לא מעט פינות מעניינות: עצי שיטה בודדים למנוחה, בעונה הנכונה אירוסים רבים אבל ובעיקר (עבורי) שקט מושלם ואוויר מדברי צונן.

אבל…לרכיבה בחולות היה מחיר. ציפיתי שהגשמים יספיגו את השבילים ביותר מים (והיו פה ושם שלוליות די גדולות) אבל עדיין המאמץ של הרכיבה הפך לאירוע שבו גם אני וגם המנוע בליבו עבדנו יחד די קשה. כל הזמן הייתי במצב TRAIL ופעם או פעמיים הייתי צריך לרדת ולצעות במעלה חולי ורך מאד. צריכת הזרם – בשל המאמץ לפלס את הדרך בחול – הייתה גבוהה ועד שהגעתי אחרי כ-20 קילומטרים, למפגש עם סימון השבילים האדום שסימן את שינוי הכיוון דרומה, כבר החלה לקנן בי חרדת טווח מתגברת.

השביל המסומן באדום מושך "דוך" לכיוון זרום מזרח. אגב, תחילתו אי שם ליד בני נצרים (לא רחוק מכרם שלום) ומוצאו ממש בסמוך לצומת שבטה. הקטע הזה עולה ויורד בכמה תפירות ארוכות וגדולות את השטח ולשמחתי היו בו לא מעט קטעים של קרקע מהודקת שאפשרו לי לחסוך בזרם החשמל ולעבור למצב ECO בכל הזדמנות.

סובבתי את הר קרן הפעם מצד מזרח ובין יעדי חי"ר ליעדי רק"מ מצאתי את הפניה ימינה עם סימון השבילים השחור. זהו קטע קצר יחסית ומהיר למדי המושך לכיוון דרום מערב ומסתיים לבסוף בכביש של הר קרן. לערך 4.0 קילומטרים מהפניה חולפים ליד רכס קטן משמאל לכביש. בו ובסביבתו יש כבשני סיד, בור מים ועדות לתעשייה קדומה של כלי צור (אבן). השביל מותיר את הדיונות מאחור והופך פה ושם לחרסיתי וחלקלק היכן שעדיין לא התייבש. למדתי לזהות את הקטעים הבעיתיים בזכות גוון הצבע המעט כהה יותר של הקרקע – ובכל זאת, לא פעם מצאתי עצמי רוכב על "מרגרינה" חלקלקה וטובענית.

סדרת פיתולים מוציאה את השביל למפגש אנטי-קליימטי עם הכביש. ממש בסמוך לבסיס צה"לי. שינוי בשבילים מנע את המעבר שלו בצד הלא נכון של המטווחים שיש שם. וטוב שכך. השארו על הסימון שבילים השחור ותהיו בסדר.

לסיומת רכבתי על הכביש בחזרה לרכב – כ-7.0 קילומטרים די משעממים אבל בהחלט עם תחושת סיפוק שהנה יכולתי לחולות וגם ש"הארתי" לי איזור שמזה שנים רבות לא ביקרתי בו.

הלופ נסגר לאחר 51 ורבע קילומטרים ו-311 מטרים של טיפוס. אבל…הסוללה הגיעה ל-8% טעינה. עדות למאמץ המשותף שלי ושל האופניים בחולות. לרוב אני עושה 70 קילומטרים ויותר על טעינה מלאה ללא בעיות.

איזור החולות בהחלט שווה ביקור (בידעבד עדיף באיזור חודש מרץ כשהאירוסים פורחים) ולו רק בזכות המרחבים העצומים והדיונות המפתות. אופני הרים חשמליים במקרה הזה הם מכפיל כוח משמעותי שבלעדיו ככל הנראה שלא הייתי מסוגל לסיים הקפה כזו ארוכה בפרק זמן הגיוני ובמצב צבירה סביר. יחד עם זאת, יש גם בהקשר הזה מסקנות: ניהול זהיר של האנרגיה בסוללה כדי שסתפיק לכל ההקפה, סוללה של 500Wh בהחלט שלא תספיק לטיול הזה ולצעוד ברגל קילומטרים בחול טובעני עם אופניים כבדים זו חוייה בפני עצמה. צמיגים רחבים ולחץ אוויר נמוך – יתרון.